מסע במזרח עם ילדים.. כמעט שנתיים !!

כמעט שנתיים במסע במזרח… לפעמים אני עוצם את עיניי ופותח אותם בפליאה שזה לא חלום. אני נדהם לגלות שזו המציאות שלי, שלנו, שאנו יוצרים אותה, מגבשים אותה, וחיים אותה יום יום. זה נראה לי כמו פליאה ממש. מסע שתוכנן להיות במקור שנה, מאין טיול ארוך עם ילדים, שהמשיך לעוד שנה שבה היינו יותר ב"נסטינג". מתוך 10+ חודשים אחרונים, 7 חודשים בגואה המדהימה, חודש טיול בויאטנם, ועוד חודשיים בתאילנד… ובקרוב (עוד שבוע) חודש-חודשיים בסרי לנקה.. ומשם לעוד עונה בגואה ! זה בלתי נתפס, שזה בכלל אפשרי, להיות כה הרבה זמן ביחד, להצליח לכלכל את עצמנו, למצב את עצמנו מחדש מול עצמנו כבני אדם, כאנשי מקצוע, בתור מאמנים אישייים.. מטפלים.. , להתגמש מחשבתית ורגשית כדי להכיל את כל השינויים הללו, לעסוק בחינוך ביתי משולב עם מסגרות נהדרות (גואה וקופנגן), להרחיב את ההכנסות שלנו ולהשתמש בכישורים שצברנו לאורך הדרך, לשמר את הזוגיות עם כול ה24/7 האינטנסיבי, ולהחזיק באמונה וביטחון שאנו עושים את הדבר הנכון עם כול הפחדים שלוחשים בתוכנו, ולפעמים "משפריצים" החוצה מתוכנו. זה באמת בלתי נתפס לפעמים.. לוקח נשימה עמוקה.. מברך ומודה על כל השפע הזה שהוא חלק מחיי כרגע, שאני יוכל לחוש אותו, שאני יכול לחוש את הפחדים שמנגד, את הכאבים שעולים, הגעגוע הגדול למשפחה ולחברים בארץ (יאאלה בואו כבר לבקר!) נושם עמוק עמוק…

נחזור אחורה, לפני 9 חודשים לערך חזרנו לגואה, לאחר שביקרנו בה בשנה הראשונה של המסע שעוד זזנו "מהר" יותר, ביקרנו בדרום גואה וצפון גואה. במהלך השנה זה היה המקום האידאילי ביותר בין המקומות שביקרנו בהם להשתקעות ארוכה יותר עם ילדים. חוף ים נגיש ונוח, כבישים נוחים יחסית, אוכלוסיה מקומית חביבה, מוסדות לימוד נהדרים לילדים, תשתית אינטרנט סבירה, הרבה משפחות, אווירה של חופש וגם של ביחד, יכולת להתניע את העסק החדש שלנו, מקום מושלם ל"נסטינג" ארוך. הגענו לגואה, הכנסנו את הילדים לבית ספר "ריבר" החלנו ליצור חברויות חדשות, פיתחנו שגרת יום. התרגלות לשינוי שכזה לקחה כמעט חודשיים (וזאת לאחר שכבר עברנו מסע של שנה במזרח עם המון שינויים ומעברים).

התחלנו לעסוק באימון וטיפול, הקמנו דף #לבחור_בעצמך בפייס, יצרנו סדנת מפגש גוף נפש, טיפלנו, התחלנו לאמן און ליין .. כול העניין הזה של לעשות משהו שהוא שלנו, הגשמה של עצמנו, עזרה לאחר, להיות חלק מהריפוי באופן קבוע ולהיות בהווית אימון יום יומית הייתה מתאגרת בהתחלה. הרבה פחדים צפים שם, במעבר משכיר שעבד במשך היום בכספים ועדי בשיווק, כשהאימון היה חלק מהתעסוקה שערכנו בעיקר בערבים לאחר העבודה, למרכז החיים. מלא אתגר !

כשאנו מתחילים להפיץ את עצמנו, כשהאימון מתחיל לחלחל לרבים, אך בקצב איטי, ולא לפי התכנון שהיה לנו "בראש", סימני שאלה מתחילים לעלות. האם פעלנו נכון, האם זה הדבר ה"נכון" לעשות ? הרבה שיחות טעונות נערכו ביני לבין עדי בנושא, האם לחזור לארץ, לפתח שגרה שם, הרי לא היה לנו קושי כלשהו בארץ שגרם לנו "לברוח". פשוט יצאנו להגשים חלום ועכשיו מנסים להגשים עוד אחד.. מזל שכול פעם צד אחד היה במקום חזק יותר של אמונה וסמך על מה שקורה ויכל להכיל ולאזן את הצד השני שהיה שרוי בפחד, ברגשות ייאוש, תסכול, בראיה של כול מה ש"לא". כששנינו היינו בצד הפוחד, היה יותר קשה, כן קשה, שהרגשות והפחד הסתחררו בתוכנו וכמעט סיימנו את המסע שלנו הנוכחי..אולם… ההחלטה לחזור לגואה התקבלה… אנחנו ממשיכים את המסע עוד יותר.

הזרעים ששתלנו במהלך ה9 חודשים האחרונים מתחילים לנבוט, אל מול האתגר הכלכלי להתקיים מהכנסות שטרם מכסות את העלויות (גם בגואה שנחשבת זולה יחסית).ישנה עלייה בפעילות האימון,הטיפול והרבה תוכניות שמתחילות להתגבש ואפילו לייסוד עור וגידים. ישנה נביטה, והרגשה שאנו בדרך הנכונה.

הילדים לא ממהרים לחזור לארץ גם כן.. הם מקבלים כה הרבה מחיי היום במסע, ומתרגשים לחזור לגואה, למסגרת שמוכרת להם, לחברים ישנים וחדשים ולחופי גואה. למען האמת, במהלך השנתיים פגשנו כה הרבה משפחות שמתמודדות עם מרד מצד הילדים, רצון לחזור לארץ. זה משהו שאנו נתקלים בו כול הזמן. נושא טיול עם ילדים הוא מאתגר. מצריך לצאת מאזור הנוחות שלנו, להתמודד עם המון שינויים במהירות, עם אי ודאות גדולה ואינטמיות וקירבה "כפויים", התנהלות יחד של 24/7. הנושא ימסתבך עוד יותר כשגם הילדים חווים את זה. ילדים קטנים ובני נוער שמחפשים את השגרה, זקוקים לשגרת יום, לחברים שלהם מהבית, ליציבות ומוכר "נזרקים" למסע שהכול בו שונה, חווים שינויים וקשיים, כאב ואתגר, לצד הסקרנות, הפליאה, ההרפתקאה. מה שנוצר זה ים של רגשות בפנים שבדרך כלל גם משפריצים החוצה. פתאום שגם אנחנו ההורים מנסים להסתגל לשינויים וחווים ים של רגשות ופחדים, צריכים להכיל ילדים מתמרדים, ילדים שפתאום משתוללים בטירוף, בני נוער שפתאום מתסגרים לתוך הקונכייה שלהם, מריבות, נודניקיות, ועוד סממניי הסתגלות וכאב. זה כול כך גדול עלינו בהתחלה, לפחות עליי ועל עדי זה היה. ממה שאנו שומעים בשיחות רבות עם משפחות, יש מלא קשיים, שגם קיימים אצלנו. ביום יום, אתגר של ללמד את עומר לכתוב ולקרוא בעברית, בין שאר הדברים שמלמדים כחלק מהשלמה למסגרות הקיימות. כול נושא החינוך הביתי מצריך סבלנות רבה, והרבה פעמים היה לא פשוט לי ולעדי. יש הרבה מאבק שם. הרבה פעמים זה מגיע מאיתנו, שאין ממש כוח להתעסק עם זה, אין כוחות נפשיים להתמודד, או להיות במקום מלמד, מכיל, סבלני. לכול מי שמתכנן לצאת לדרך ולנהל זאת בחינוך ביתי, אומר רק שזה לא מתאים לכול הורה.

אתגרים ששמענו וגם נתנו הארות ונקודות מבט שונות מעולם האימון והטיפול הוא מרד של בני נוער, קושי חברתי לייצר חברויות לאורך המסע, ילדים שמקטרים כול הזמן שהם רוצים לחזור לארץ, מריבות וצעקות אל מול ההורים, ילדים שמשעמם להם (גם לנו הייתה תקופת משעמם לי גבוהה ועתה זה יותר מאוזן) ועוד ועוד ועוד… בדרך כלל המקומות והקשיים שהילדים מציבים בפנינו הם מקום שמאפשר לנו עבודה פנימית בתוכנו, והצלחה במקומות הללו תביא לפריחה וחיבור בין כול בני המשפחה ובתוכינו אנו.

כשאני מתסכל רגע על כול התמונה, וחוזר שנתיים אחורה, אני יכול להבחין כמה צמחנו , כמה השתננו כולם, את הגמישות שפיתחנו בתוכנו ואל מול הילדים והעולם. אני נזכר בפחדים הרבים שהיו לי לפני שיצאנו לדרך. פחדתי שהמסע הזה, "ישרוט" את הילדים, שאנחנו קוטעים את חיי החברויות שלהם, שאנו יוצרים געגוע למשפחה, ותחושת פספוס של החיים עם המשפחה בישראל. פחדתי שיקרה משהו לילדים שלי, שיחטפו אותם, שאצטרך להיות דרוך ולשמור עליהם כול הזמן. פחדתי שלא ארגיש תחושת ביטחון, שאצטרך לדאוג ממחלות שממלאות את יבשת אסיה כול הזמן. פחדתי מכמות החיסונים שאנחנו צריכים לעבור, שיכאב לילדים מהמחטים (בפועל היו ממש גיבורים). פחדתי שלא אסתגל, שלא אמצא את עצמי (ובאמת שנה שעברה הלכתי לאיבוד בתוך עצמי בקופנגן, בדיוק איפה שאנו נמצאים גם עכשיו), שאנחנו "שורפים" כסף, שלא נוכל להתקיים.. מלא מלא מלא מלא מלא פחדים. אני יכול להבחין וממש לראות מרבית הפחדים שציינתי כבר לא שם, הפחד התאדה כלא היה, וחלקם נותרו או התחלפו באחרים שיותר רלוונטים למציאות חיינו העכשווית. ההבחנה הזו מראה לי ומסמנת התפתחות. כמה צמחתי וצמחנו כולנו בתוך השנתיים האלה. יכולת הגמישות אל מול כול השינויים, יכולת להיות באי ודאות כמעט תמידית, להרגיש חופשי ואם זאת לראות איפה אנחנו לא.. פתיחות אל החדש, יצירת תקשורת והתחברות לאנשים שנראית לנו היום פשוטה מתמיד. תמיכה אחד בשני, הקשר שנוצר בין עומר ועילי במהלך השנתיים, הלב הפתוח שממנו הם פועלים, ראיית העולם שהתרחבה מעבר לגינה הציבורית והגן. צמיחה מדהימה בכול המובנים !

עוד אני נזכר בהכנות הרבות לפני היציאה לדרך, כמה שזה נראה כמו מיליון משימות בלתי אפשריות, לוגיסטיקות, לחץ, פרידות, להספיק הכול, לארוז הכול, מה לארוז, מה עושים, לחפש טיפים, להצטרף לקבוצות, לדבר עם הבנקים, להקפיא חיובים שונים, לדאוג לביטוחים, לאחסן דברים, למכור דברים, להחליט לאיפה טסים, ועל כול אלה ועוד.. תוסיפו את הפחדים שציינתי מעלה, נוצר כאוס פנימי וחיצוני לא פשוט.

בכלל גיבוש ההחלטה והפיכת הרעיון הזה של מסע למציאות, חלום להגשמה, לקח כמעט שנה…!

כמובן, שבמבט אחורה, היום הכול נראה לי פשוט יותר, לוגיסטיקות, תכנון, התמודדות.. אולם, זה קרה מלמידה ומניסיון של שנתיים בדרכים ועוד שנים רבות של אימון אישי, שמאפשרים לנו להתמודד עם כול אלה. ההתמודדיות לאורך השנתיים האחרונות , נותנות לנו יכולת היום להעניק מעצמנו, לאפשר לפאן המקצועי האימוני/טיפולי שלנו ולניסיון שלנו, להגשים את עצמנו בעוד אופק. אני מעוניין לעזור ולתמוך במשפחות שנמצאות ב"כאוס" הזה במהלך המסע שלהן, בהכנות אליו והתמודדות עם הפחדים, הרגשות והסידורים שלפני, בקבלת ההחלטה לצאת למסע כזה ארוך עם ילדים וכמובן תוך כדי המסע.אנחנו יכולים להיות לעזר גם למשפחות שפשוט רוצות לעשות סדר בדברים לפני היציאה, להקל קצת על אי ודאות, להבין מה מתאים להן ומה לא. להתכונן לאינטרקציות השונות האפשריות לכול משפחה במהלך מסע כזה. עבודה אישית או עם זוג ההורים על כול מה שקורה המעגל המשפחתי שלהם ספציפית. אנחנו יכולים להיות שם לעזר. אני מאמין שאני יכול לתמוך במשפחה בקבלת החלטה שכזו, בהכנות לקראת המסע וגם במהלכה. להיות לעזר, לסייע, להצמיח ולצמוח בתוך זה, לעבוד מתוך ראית העולם ההוליסטית שלי, שמערבת את הפיזי, הריגשי והנפשי ואת הלך הרוח של המשפחה.

אחרי התבוננות בפוסט למעלה ובזמן כתיבתו והרהור בכול אלו, אני מציע את עצמי למשפחות מטיילות עם ילדים או כאלה שלפני המסע, בהכנות, חושבות לצאת וטרם קיבלו החלטה, בסידורים, תוך כדי המסע, משפחות שיש בתוכם סערת רגשות. אני אשמח ואתרגש ללוות אתכן, להיות שם בהקשבה ואהבה ולסייע בדרך. ההצעה גמישה, ממפגש און ליין/פרונטלי של כמה שעות בתשלום סימלי, ועד ליווי לאורך כול התהליך למשפחות שיחפצו בכך. אני מאמין בלב שלם, כי שיחה אישית עם בני הזוג בהיבטים שבאמת מכרסמים בם, בנושאים הכי מעיקים, או לא ודאיים או שפשוט יש המון שאלות שרוצים לשאול כדי לעשות סדר ב"ראש", יכולה לתרום להם רבות, לתת ערך מוסף, לאפשר קלילות במקום שהיה "כבד" קודם.

אז אם אתם מתכננים לצאת כמשפחה עם ילדים למסע שכזה או שכבר יצאתם לדרך, וקראתם את הפוסט והוא דיבר אליכם, אשמח שתיצרו עמי קשר בפייסבוק או דרך האתר שלנו, ואשתף בעוד פרטים. באם אתם מכירים משפחה כזו, שיתכן והשירות שאני מציע ישרת אותן ויביא להן מהטוב וייתן מענה ועזרה, אשמח אם תפנו אותן אליי. נסו אותי !