לאונג פארבנג, צ'אנג מאי ופאי המופלאה !

המון זמן שלא כתבתי בבלוג שלנו, הייתי בתוך חווית המסע  הפנימי שלי ולא היה פשוט לי שם, בעיקר הרגשתי מתוך חוסר המעש ואי העשייה שאני רגיל לה מהחיים "הרגילים" (לעבוד, לאמן, לבצע משימות בית וכו') הרגשתי תחושות של חוסר משמעות וריקנות. שהיתי בתוך ההרגשה הזו זמן רב, וחלק גדול מהזמן פשוט לא נאבקתי ברגש אלא נתתי לו את המקום שלו בתוכי. מרבית הכוחות הנפשיים והאנרגטיים שלי נותבו לטובת הילדים, עדי והמסע. הרגשתי מאוד מרוקן, וללא השראה לכתיבה/אימון/טיפול כלל.

עתה, שבוע בישראל, שאליה חזרנו להמון סידורים לוגיסטיים ולביקור משפחות וחברים, אני מרגיש יותר מחובר. יש לי זמן פנוי, קיבלתי כוחות חדשים, שכנראה הייתי זקוק להם, לזמן הזה עם עצמי, ולנוחות ולשקט פנימי. איזושהי תחושה של מוכנות, והתכוננות לשנה הבאה שלנו במסע, שתקרה בעוד מספר קטן של חודשים. (מתכננים לצאת שוב בתחילת אוקטובר)

ללאונג פארבנג בלאוס הגענו מקופנגן, נגמרה הוויזה, וחיפשנו יעד מחבר שדרכו ניתן לחזור לצפון תאילנד בקלות. זכרתי את לאונג פארבנג כעיר שקטה, יפיפייה, ומלאת אטרקציות, אוכל טוב, ואנשים מקסימים. (זה היה לפני 14 שנים)

מניסיון העבר, חילקנו את הדרך לשניים. יום ראשון לקחנו מעבורת לעיר סוריטאני, שם ישנו לילה. עיר מאוד אפורה, אולם המיקום של המלון היה מדהים ואפשר לנו להנות מהמקדש הגדול והיפיפה בעיר שהיה צמוד למלון ומהפארק המרכזי בעיר, עטוף אגם ומלא במתקנים לילדים ולספורט. למחרת, לקחנו טיסה לבנגקוק ומשם טיסה ללאונג פארבנג (המחיר היה מגוחך לטיסות סדירות עם ארוחה קלה). הגענו בקלות בצהריים, ואיך שזכרתי את לאונג פארבנג היא נשארה. מדהים ! כנראה כי כול העיר היא אתר אונסקו, היא לא התפתחה לגובה כלל, ושמרה על האותנטיות שלה, על הקסם, והאנשים על טוב הלב, התמימות והאדיבות המופלאה.

לאונג פארבנג שנחשבת לעיר גדולה, יחסית שקטה. הרחובות הראשיים מרווחים, מלאים בבסטות של סוחרים, בתים בסגנון קולוניאלי צרפתי, 2 נהרות שעוטפות את העיר. חוויה נעימה ללכת בה, או לרכב באופניים על גדות הנהרות ולהקיף אותה. הגסט האוס שלנו היה ממקום 2 דקות משוק הלילה. כול ערב, אני או עדי היינו הולכים לשוק, נכנסים לסמטת האוכל ומביאים מטעמים חזרה לגסט האוס. השוק עצמו מאוד צבעוני, מגוון מאוד, צפוף להחריד, וניתן להתמקח בו.

כול יום בלאונג פארבנג עשינו משהו אחר, באם זה ביקור במפלי פו סיי המהפנטים שהם ממש השראה, הטבע במיטבו, וביום אחר טפסנו להר פו סיי, שמתצפת על כול העמק, וממנו רואים את 2 הנהרות, את העיר, את היערות והבאים סביב בשקיעה/זריחה ביופי מהפנט. עם טריליון סינים נוספים מצופפים שם.

מבחינת האוכל, גן עדן ! שיקים וסנדוויצ'ים בשלל הגוונים והצבעים, הכי טעימים שהיו לנו כול הטיול, במחיר מצחיק של 10 אלף קיפ, קצת יותר מדולר.

מסעדות מקומיות רבות עם אוכל אותנטי ברובו וזול, ומסעדות מערביות של כול מה שחשקה נפשנו במחיר יקר. קפה ג'ומה שהיה ממש ליד הבית שלנו, היה מפנק, יקר, וממוזג, ואפשר לנו הפסקות בין טיול לטיול או בוקר של יצירה ולמידה לעומר ועילי.

בכלל, היינו 10 ימים בלאונג פארבנג, מה שאפשר לנו לעשות המון דברים שמתאפשרים רק אם נשארים זמן מה בעיר. היינו בסדנת יצירה בבמבוק שהייתה מאוד נחמדה (למרות שהילדים לא ממש שיתפו פעולה). היינו בשוק המקומי, שהיה מגוון ואותנטי להפתיע. היינו בחוות באפלו מהממת שבה הילדים האכילו חיות שונות, ליטפו והאכילו באפלו ועגלי באפלו בבקבוק. (נמצא ממש ליד המפלים המפורסמים פו סיי )

בית חב"ד היה ממש מוצלח עם שני חבדניקים צעירים שארגנו ארוחת שישי ממש טעימה, ואווירה קסומה. פעם ראשונה בכול המסע, שהחלטנו להגיע גם בשבת לחמין טעים טעים. העברנו את כול השבת (וגם את השבת שאחריה) באוכל טוב, המון חבר'ה אחרי צבא ששיחקו עם הילדים ואתנו קלפים ומשחקי קופסא. האווירה הייתה מאוד מחוברת ואינטימית ואפשרה גם שיחות עומק באווירה אימונית שכה הייתה חסרה לי.

תודה לכם צפריר ואלי שליחי חב"ד על השבתות המדהימות שהיו לנו בלאונג פארבנג.

בימים האחרונים שלנו, עילי ועדי סבלו מבלגן בבטן, וכשטסנו מלאונג פארבנג לצ'אנג מאי, הם טרם החלימו. גם אני חטפתי משהו בקיבה, ופעם ראשונה בטיול שכולם היו עם משהו בבטן.

ההגעה לצ'אנג מאי הייתה פחות נעימה. עיר גדולה, יחסית סואנת ללאונג פארבנג. הגענו לגסט האוס עם בריכה נהדרת אך חדר קטן, צפוף, ולא נעים. שאר החדרים היו מאוכלסים בצעירים אנגליים ואירופאים שעשו המון רעש.. עד השעות הקטנות של הלילה והכול נשמע בחדר… להוסיף לכך, שהצטופפנו כולם בחדר, ועדי ועילי המתוקי עדיין היו עם ריצות תכופות לשירותים, גרם לימים הראשונים להיות די סבל. רציתי נורא להשכיר רכב כפי שתכננו לצאת לפאי השקטה (שזכורה לי לטובה מהטיול של אחרי צבא) אך בשל המצב של עדי שלא השתפר, נותרנו בגסט האוס כשבוע ולא היה הכי נעים. רק בימים האחרונים שם, מצבה של עדי השתפר, עילי כבר היה בריא לגמרי. הגיעה משפחה  מדהימה(זאת שהמליצה לנו על הגסטהאוס עם 5 ילדים בכול הגילאים), והעבירו אותנו לחדר גדול יותר, מרווח יותר ושקט הרבה יותר. הצעירים הרועשים עזבו, ושכרנו רכב. כול אלה יחד אפשרו לנו לצאת לחקור ולהנות ממה שצ'אנג מאי יכולה להציע.

סיור במפעל לייצור נייר מצואת פילים, מתחם קניות ואוכל של טסקו עם חנות די גדולה של דאקטלון (שבה הצטיידנו בציוד שכבר נשחק ודרש החלפה ובציוד לשנה הבאה של המסע, שווקים ססגוניים והכול ברוגע, וללא סימון ווים. את רוב הדברים שרצינו לעשות שמרנו לפאי.

בית חב"ד צ'אנג מאי היה מאכזב לעומת לאונג פארבנג, מאוד מסחרי וללא הלב והנשמה שחווינו במקומות אחרים.

הנסיעה לפאי היא דרך פתלתלה, נסיעה של כ 150 ק"מ שארכה כ4 שעות. יש יותר מ500 פיתולים בדרך.. מה שהוציא לדרך שם לא טוב מהרבה מאוד אנשים. חווים בחילות, הקאות סחרחורת והנסיעה הוגדרה על ידי רבים כסיוט. החלטנו שנוסעים את הדרך סופר לאט, רוב הפיתולים עברנו ב30 קמ"ש. לקח לנו קצת מעל 4 שעות להגיע, אך הדרך הייתה ממש כיפית, ללא בחילות. עצרנו בקפה מכשפות שהיה בדרך, והילדים נרדמו חלק גדול מהנסיעה.

בפאי התמקמנו בכניסה לעיר, במקום שנקרא, פאי דוסיי, מספר בקתות עם בריכה (דמוי צימרים גדולים ומרווחים) ונוף של שדות אורז והרים סביב. המקום היה כמעט ריק, כי היינו ב"אוף סיזן". והמחיר ששילמנו היה בדיחה.

פאי היא מקום מדהים, קסום, קולינארי, שקט, מרגיע, יפיפייה, ולמרות כול הפיתוח שהתחולל בו ב13 שנה מאז הפעם האחרונה שהייתי בו, הוא עדיין שמר על הקסם, החן והקצב האיטי והמשכר שבו. לכול אלה נוספו המון מקומות של ה "אנשים מבנגקוק" שבאו לעשות עסקים, שמוסיף לגיוון ולפינוק שמציע המקום.

פאי זולה ! שוק הלילה שבה הוא מגוון וברמה מאוד גבוהה, וזול ברמות על ! סושי יעלה כחצי שקל לחתיכה, לזניות בשקלים בודדים, אוכל הודי, מקסיקני, שווארמה עוף, סלטים צמחוניים כמו סלט אבוקדו שעדי הזמינה כול הזמן והיה מעולה, שיקים, שיפודים של בשר או ירקות, פירות חתוכים, רולים צמחוניים או בשריים ועוד ועוד ועוד. כול יום בערב היינו מגיעים לשוק מצטיידים בכמה מטעמים וחוזרים לאכול בצימר, או שלפעמים ברחוב. האווירה נינוחה ושקטה, אך צפוף למי שמגיע (כמותנו) עם רכב ורוב הזמן חנינו חצי ק"מ מהשוק כדי לא להיכנס לצפיפות הזו מלאת האנשים, דוכנים, קטנועים וכביש שמלכתחילה היה צר ממש.

בפאי יש מלא מלא מלא אטרקציות, בילינו כ3 שבועות שם. מעיינות חמים לרוב, שהמוצלח בהם היה במרחק נסיעה של חצי שעה בתוך שמורת טבע בג'ונגלים, בריכות טבעיות אך מסודרות. מים חמים אך לא רותחים, וכמה תיירים שוודים הראו לנו איך לקחת בוץ מתחת לשורשי העצים בשולי הבריכה ולמרוח (מלא מינרלים ובריא לדבריהם). ביום שהיינו ירד מבול, כול הדברים שלנו נרטבו, אך היינו במים. זה ממש מחבר אותי. להיות בתוך מים חמים ושיורד גשם קר מלמעלה ולכולנו נהנים, שמחים, חווים בכול החושים. חוויה עילאית.

חוות הפילים הטיפולית הייתה מאוד מוצלחת. מגיעים בבוקר, לובשים בגדי עבודה, ונוסעים בגב של פיקאפ, כ40 דקות לשדה במבוקים ליד נחל. עומר עילי ועדי לא ממש חפצו בלחתוך מקלות במבוק לפילים. אז אני ועוד שני תאילנדים חביבים עבדנו בפרך שעה, מניפים מצ'טות ועורמים מאות קילו של במבוק לפילים. מיוזעים ומרוצים, חזרו לפילים. עומר ועילי האכילו את הפילות המתוקות, ולקחנו אחת מהן לרחוץ בנהר. כול הדרך הלכנו לפניי הפילה, ועילי ואני הבטנו בחצי נלהבות חצי אימה, על הפילה הענקית שצועדת ממש מאחורינו. את היום סיימנו איך לא באמבטיות של מים חמים ישירות מהמעיין המבעבע.

פאי אפשרה לנו סדר יום מאוד רגוע אפילו למסע שלנו. ארוחת בוקר בשעות הבוקר המאוחרות באחד מבית הקפה והמסעדות הכי טובות שאכלנו בהן ארוחות בוקר. בוקר אחד נפגשנו עם משפחה חמודה שפגשנו בקופנגן, ופשוט העברנו את הבוקר בגסט האוס שלהם, ליד הנהר, אכלנו ארוחת בוקר, קלפים ושיחה… ככה ללא תוכנית, וללא "משהו לעשות אחר כך "  מסג'ים וטיפולים במחירים הכי זולים בכול תאילנד. נסיעות קצרות לבתי קפה עם ערסלים תלויים ונוף מטריף של הרים ירוקים, עמקים, ועננים שנושקים בשדות.

נסיעה אחרת, למקום של חקלאי שבעקבות רעידות האדמה האחרונות בתאילנד, נבקעה האדמה בשטחו, וביוזמה אמיצה הפך את המקום משדה ושטח שהופך להינטש, למקום שבו אפשר לסייר, לטעום את הגידולים האורגניים של המקום, לשתות מיץ היביסקוס וריבת היביסקוס ועוד המון מאכלים טעימים ממש. ללא תשלום, אם בא לכם לתרום, יש תיבה. משם נסענו למפל (היינו בהרבה מפלים ), ולכפר הבמבוק שבו גשר במבוק ארוך מאוד מאוד מאוד בים שדות אורז. וארוחת צהריים מקומית טעימה (הילדים ביקשו מנה נוספת) במחיר משעשע.

יש עוד המון מה לספר על פאי.. הרגשתי עצבות שעזבנו את פאי, מקווה שנחזור אליה מתישהו בהמשך…

את החזרה לצ'אנג מאי, ארגנו כך שנפגוש את משפחת מזור שבילינו עמה בקופנגן. הם בדיוק חזרו מביקור בארץ והתמקמו במלון סופר מפנק בשם מרקור. העברנו ימים כיפיים עמם.. נפרדנו מהרכב, ומצ'אנג מאי וטסנו לבנגקוק.. 3 ימים לפני הביקור לארץ.

את הימים בבנגקוק העברנו בקומפלקס דירות בסוקמוויט ליד תחנת פארה נונג.קרוב למקום שכבר היינו בו. ההכרות עם בנגקוק אפשרה לנו ללכת למקומות שאהבנו בעבר, כמו קפה החתולים. וגם לג'ימבורי מאוד גדול שבו הילדים השתוללו וסופר נהנו בקניון גטווי.

עשינו סיבוב קניות, הכנה לקיץ בישראל ולשנה הבאה במסענו, נפרדנו מבנגקוק ו20 שעות לאחר מכן… נחתנו בישראל.

רגשות מעורבים עם החזרה למספר חודשים לארץ.. התרגשות לפגוש משפחה וחברים, ומנגד תחושת עייפות. כולנו זקוקים למנוחה, להחזרת כוחות, לסידור פנימי ופיזי בחופשה בישראל,  ולהערכות שונה ואחרת לשנה הבאה במסע. שתהייה שונה ואחרת, לפחות כך הכוונה. על כך ועוד בפוסט הבא. חיבוק מישראל !